פרק ה

מניעת נזק אקטיבית מצד הניזק:

הגמרא (כג:) מביאה את דברי ר' יוסף שעיזים שבשוק המפסידות נכסי אחרים, מתרים בבעליהם פעמיים ושלוש ואם עדיין אינו שומר את עיזיו מלהזיק, שוחטים אותן ומוסרים לו את דמי הבשר.

הרמב"ם מבין שמדובר על עיזים סתם, המיועדות גם לחלב ולגז, ושורש הדין הוא רשות שניתנה לניזק להגן על עצמו אפילו על חשבון המזיק, אם המזיק מתרשל בשמירה.

לעומתו, רש"י, והתוספות מבינים שמדובר על עיזים המיועדות ממילא לשחיטה, והקצב מאחר את שחיטתן עד ליום השוק, ודווקא בכגון זה, שאין הפסד משמעותי לניזק, יש רשות למזיק להגן על עצמו בשחיטת בהמות המזיק.

התוספות מוכיחים את דבריהם ממעשה שמסופר בגמרא (שם) על עיזים שהיו מזיקות בחצרו של ר' יוסף, ולכן הוא שלח את אביי לבקש מבעלי העיזים שישמרו עליהם. ומכך שלא שלח את אביי לשחוט את העיזים יש ללמוד שאין רשות לשחוט סתם עיזים המזיקות.

הראב"ד סובר אף הוא כרש"י וכתוספות, אך הוא מבאר עוד שמדובר בעיזים שאין להם רועה, ולכן הקלו בהם יותר לשוחטן, כי אין אדם קבוע ששומר עליהן.

השו"ע (שצז ב) פוסק כרש"י וכתוס', שמדובר אכן רק בעיזים המיועדות לשחיטה בלאו הכי.

איסור גידול בהמה דקה:

המשנה (עט:) כותבת:

"אין מגדלין בהמה דקה בא"י, אבל מגדלין בסוריא ובמדברות של ארץ ישראל".

בגמרא (פ.) מובאת דעת רב, שמאז שרב הגיע לבבל, תקפה תקנה זו גם בבבל.

חלקו הראשונים מה טעם האיסור, וממילא מדוע בסוריא ובמדברות התירו- רש"י על המשנה מסביר שטעם האיסור הוא משום מצוות יישוב ארץ ישראל. כלומר, כיוון שסתם שדות בארץ, של יהודים הם, אסרו לגדל בהמה דקה בכל הארץ, ממילא בחו"ל לא קיים טעם זה. כמו כן במדברות שבארץ ישראל אין שדות של ישראל ולכן גם שם הרעיה מותרת. מפירוש זה משמע, שאם יש מקום בחו"ל שרוב השדות שם של יהודים, אף שם יש מקום לגזירה, וכך מסביר רש"י את שיטת רב.

התוספות (פ. ד"ה 'מכי אתא') חולקים, ומסבירים שרב אומר שהתקנה נוהגת בבבל משום שיש שם רוב יהודים, ודינה לעניין זה כדין ארץ ישראל, ולאו דווקא משום שרוב השדות שם של יהודים.

מהרמב"ם לפנינו (שפתח ב"לפיכך...") משמע שטעם האיסור הוא כי אסור לאדם להזיק אפילו על מנת לשלם. כלומר, תיקנו שלא לגדל בהמה דקה כדי להימנע מנזק לאנשים פרטיים. במדברות שבא"י מותר כיוון שאין בזה כל נזק לאנשים, ומהמשך הרמב"ם (הלכה ח' וראה להלן), משמע שההבדל בין חו"ל לבין א"י הוא שבא"י יש ריבוי של יישוב יהודי, משא"כ בחו"ל, ולכן בארץ ישראל יש סיכוי יותר גבוה לנזק ליהודים, שאותו אנו חפצים למנוע, כדברי רש"י.

השו"ע (תט א) כותב את דברי המשנה, ומוסיף, שבזמן שאין לישראל שדות בארץ ישראל, מותר לגדל, וזאת על פי סברת רש"י והרמב"ם. אמנם, הגר"א מעיר, שעל פי סברת התוספות אין הדבר כך, שכן אין התקנה תלויה ישירות בנזק לשדותיהם של ישראל.

עשרה תנאים שהתנה יהושע:

בגמרא (פ: למטה) מובאים עשרה תנאים שהתנה יהושע. הקו המנחה של אותם תנאים הוא מידה של שיתופיות בבעלות על הארץ. להלן התקנות בלשון הגמרא ופירושיהן:

שיהו מרעין בחורשין – הכוונה לרעייה ביערות פרטיים, שאינה מזיקה את בעל היער, שבין כה לא היה משתמש בעלים שעל העצים. בגמרא מעיר ר' פפא, שהמותר הוא דווקא בבהמות דקות ביער גס (עב עצים). אך לא בבהמות גסות ביער גס או בבהמות דקות ביער דק עצים, שכן במקרים אלה היער נפגע פגיעה של ממש כתוצאה מהרעייה.

מלקטים עצים בשדותיהם – מותר לכל אדם ללקט עצים בשדהו של חברו, ובלבד שיהיו אלה עצים פחותים, ושיהיו לחים (שיבשים דעת בעל השדה עליהם להסקה), ומחוברים (שהתלוש תלשו בעל השדה לצורך הסקה). ובלבד שלא יעקור את העצים מכל וכל, אלא יש להשאיר שורש שיאפשר גדילה מחדש.

מלקטין עשבים בכל מקום חוץ מתלתן – סתם עשבים אין בעל השדה זקוק להם, ולכן מותר לכל אדם ללקטם. אמנם עשבים בשדה תלתן אין מלקטין אותם. הגמרא מביאה שתי סיבות ליוצא מן הכלל זה- האחת, שעשבים מועילים לתלתן הגדל לאכילה. השניה, שהמגדל תלתן לבהמתו, סימן שמעוניין הוא גם בעשבים, כי הוא נותנם לפני בהמתו ביחד. הרמב"ם פסק רק לפי האפשרות השניה, ולכן, אם התלתן אינו מיועד ללבהמה, מותר ללקט את העשבים שלידו.

קוטמין נטיעה בכל מקום חוץ מגרופיות של זית – נטיעה היא ייחור- ענף מעץ שלם, אותו קוטמים כדי להרכיבו באילן קיים. גם כאן הותר הדבר מכיוון שאין בעל האילן מפסיד כמעט מאומה. הגמרא מסייגת היתר זה בכמה סייגים – ראשית, ישנה הגבלה על כמות הקטימה- בזית יש להשאיר מהענף שיעור של ביצה (כך ברש"י, והרמב"ם נראה שמפרש שהחלק הקטום הוא לכל היותר בשיעור ביצה), בקנים ובגפנים מותר לקטום רק מהמפרק שבענף והלאה (כך הענף מתחדש ביתר קלות), ובשאר סוגי אילנות יש ליטול את הייחור מהחלק העבות והמפותח של האילן ולא מראשו הגדל. כמו כן לוקחים ייחור חדש, שעוד אינו עושה פירות, ולא כזה שכבר עושה פירות, כדי שלא יקופח בעל העץ באופן מיידי מיכולת התפוקה של העץ. בנוסף, לוקחים ממקום שאינו חשוף לאור שמש ישיר, שבו ממילא גדלים פירות פחות טובים.

מעין היוצא בתחילה, בני העיר מסתפקין הימנו – חלקו הראשונים למה הכוונה. לפי התוספות (ד"ה ומעיין), מדובר על מעיין שלמרות שיצא מעצמו בשדהו הפרטי של אדם, יש רשות לכל בני העיר להשתמש בו (עפ"י פירוש זה, יש לדין זה משמעות דומה לסמוכים לו, המדברים על מאפיינים של בעלות קולקטיבית בארץ ישראל). כך גם נראה לפי רש"י. אמנם הרמב"ם מסביר שמדובר במעיין היוצא במקום מסויים, אך נמשך, ועיקרו מצוי במקום אחר הלאה משם. הדין מקנה לבני העיר בה יצא המעיין את זכויות השימוש במים, ואוסר את השימוש על בני המקום בו נמשך עיקרו של המעיין.

מחכין (מלשון חכה, דהיינו צדים דגים) בימה של טבריא ובלבד שלא יפרוס קלע ויעמיד את הספינה – למרות שחוף הכינרת נפל בגבול שבט נפתלי, מותר לכל אדם מישראל לדוג דגים בכינרת, ובלבד שידוג בעזרת חכה, ולא בעזרת קלע. הגמרא מביאה ברייתא ממנה משמע שקלע אסור, אך לדוג בעזרת רשת ומכמורת דווקא מותר. רש"י מבין שקלע הם קנים שתוקעים במים כעין משוכה ובעזרתם לוכדים דגים. בהתאמה, מפרש רש"י ש"ויעמיד את הספינה" היא הסיבה לכך שקלע אסור- כיוון שהדבר גורם לספינות להיתקע. לפי פירושו, אין הבדל בין בני נפתלי לבין שאר השבטים, וכמו כן זכות הדיג בכינרת אינה מוגבלת כשלעצמה. הרמב"ם מפרש שקלע הוא סוג של מכמורת בה ניתן לתפוס הרבה מאד דגים. מכיוון שעיקר פרנסת נפתלי היא על דיג הכינרת, אסור לאדם אחר מישראל לדוג בשיטה בה דגים כמות רבה, כי אז פרנסתם תקופח. בהתאמה, מפרש הרמב"ם שהעמדת ספינה היא צורת דיג משוכללת נוספת, שאף היא נאסרה למי שאינו שייך לשבט נפתלי.

נפנין לאחורי הגדר ואפילו בשדה מליאה כרכום – הגמרא מעירה על כך: "לא נצרכה אלא ליטול ממנו צרור (גוש עפר)". כלומר, ליטול צרור עפר לקינוח. רש"י מפרש, ש"ממנו" הכוונה לגדר. כלומר, על נטילת צרור מהגדר של חבירו, למרות שזה פוגם בה במידת מה, שכן עצם ההיתר להתפנות בשדה חברו, ואף ליטול צרור מהקרקע, אין בזה שום חידוש. הרמב"ם מפרש ש"ממנו" הכוונה לשדה חברו. כלומר, אדם נכנס להִפנות בשדה חברו ליד הגדר משום צניעות, ואפילו אם זה שדה כרכום מותר לו ליטול צרור מהקרקע לקינוח, דבר המזיק לשדה כרכום, ויש חידוש בהיתרו.

התועה בין הכרמים מפסיג ועולה, מפסיג ויורד – כלומר, מותר לאדם התועה בין הכרמים לנתק אגב הילוכו זמורות גפנים המעכבות אותו. הגמרא מבארת, שמדובר אפילו במקרה שהאדם התועה איננו יודע את הכיוון, ויש חשש שינתק הרבה לפני שימצא את דרכו. והרמב"ם כלל זאת במילה "כל התועה".

מסתלקין לצידי הדרכים מפני יתדות הדרכים – כלומר, כאשר הדרך קשה להליכה מחמת טיט שבה, מותר ללכת בצד הדרך, למרות שהשטח שם שייך לאדם פרטי.

מת מצווה קונה מקומו – מת מצוה הוא מת שמצאוהו ואין לו קוברים. והוא קונה מקומו במובן זה שניתן לקוברו במקום בו נמצא, ואין לבעל השדה רשות לעכבו מלהיקבר שם. הגמרא מביאה ברייתא ממנה משמע שאם נמצא המת על המיצר, מפנהו לכל מקום שירצה. רש"י מסביר שנמצא על המיצר הכוונה למת המוטל במקום בו עוברים הרבים. מת זה מטמא את טהרותיהם של העוברים והשבים המאהילים עליו, ולכן מותר להעביר אותו לאחד הצדדים, כשעדיף להעבירו לשדה בור, או לפחות לשדה שאינה זרועה. אם כל השדות הגובלים במצר הם באותו המצב, ניתן לפנותו להיכן שרוצים. הרמב"ם כותב שמת שנמצא על המיצר דינו כמת הנמצא בתוך התחום ונקבר בבית הקברות. מצד שני, בהלכות טומאת מת (פ"ח ה"ז) מפרש הרמב"ם שמת הנמצא על המיצר נקבר באחד השדות הגובלים במיצר לפי סדרי העדיפות הנ"ל, ואם שניהם שקולים "קוברו לאיזה צד שירצה". כך או כך, בעוד שרש"י מפרש שמיצר הוא מקום הילוך הרבים, ברמב"ם מיצר אינו אלא הגבול בין שני שדות. מדברי השו"ע (יו"ד שסד ג) משמע שמבין עניין המיצר כרש"י. ועוד פסק על פי הירושלמי (נזיר פ"ז) שאם מצאו בתוך תום העיר, יש להביאו לבית הקברות.

תקנת שלמה:

עוד תקנה אחת, בעלת האופי הכללי של תקנות יהושע, מיוחסת בגמרא לשלמה המלך, והיא, שבזמן הקיץ לאחר הקציר, ועד יז במרחשוון, שהוא זמן הרביעה השניה של הגשמים (שאז הדריכה מזיקה לזרעים שבשדה), מותר לכל אדם ללכת בשדות אחרים. הגמרא מבארת שטעם הדבר הוא שאין שום הפסד לבעל השדה בכך ולכן אין ראוי שיאסור על כך.

הגמרא מוסיפה שבבבל דריכה בקרקע לאחר שירד עליה טל מזיקה לה, ולכן אין ללכת בשדה אחר לאחר רדת הטל.

שייכות תקנות יהושע בחו"ל:

בגמרא נפסק שתנאי יהושע שייכים גם בחו"ל וכל שכן בבבל. רש"י מפרש שיהושע כלל את חו"ל בתקנותיו כיוון שמצויים שם שיירות של ישראל.

מתי מותר לגדל בהמה דקה בארץ ישראל:

הגמרא מביאה כמה מקרים בהם מותר לגדל בהמה דקה לזמן מוגבל. לפני הרגל או לפני מסיבה גדולה, מותר לקנות בהמות ולשהותן עד שלושים יום, ובלבד שלא ישהה לאחר הרגל או המסיבה. כמו כן הטבח השוחט את הבהמות למוכרן ביום השוק, לא מותר לו לקנות בהמות רבות יחד ולשהותן עד יום השוק, ובלבד שלא ישהה בהמה לאחר יום השוק. הרמב"ם לא כתב הגבלה זו בטבח, אלא כתב בפשטות שמותר לטבח לשחוט מעט מעט, ולהשהות לפני שהוא שוחט.

איסור גידול בהמה דקה בבבל

בגמרא (פ.) מובאים דברי ר' הונא, שמאז בואו של רב לבבל דין בבל כדין ארץ ישראל לעניין איסור גידול בהמה דקה. רש"י, בעקבות הבנתו שטעם האיסור הוא משום יישוב הארץ, מסביר שטעם החלתו של האיסור על בבל הוא משום שרבו המתיישבים שם סביב בואו של רב, או משום שרוב ישראל ישובים שם. ואף הרמב"ם מסביר, שרוב הכרמים והשדות בבבל היו של ישראל, וגזרו על גידול בהמה דקה כדי לשמור על ממון ישראל, מאותה הסיבה בדיוק שגזרו בארץ ישראל עצמה.

איסור גידול כלבים וחזירים

המשנה (עט:) אוסרת גידול חזירים בכל מקום, ואף גידול כלבים אלא אם כן היו קשורים בשלשלת. בגמרא (פג.) משמע שגידול כלבים אסור מפני הסכנה שהם מהווים לאנשים, ולכן מותר אם קשור בשלשלת, ובעיר הקרובה לספר מותר אף לשחררו בלילה לצרכי שמירה. הטעם המובא (פב:) לאיסור גידול חזירים הוא משום מעשה שהיה בימי מצור יהודה אריסטובלוס על יוחנן הורקנוס בירושלים, שהיו הצרים מעלים את קרבן התמיד לנצורים, עד שפעם אחת, כדי להפסיק את העבודה ולנצחם במלחמה, העלו להם חזיר.

אמנם, הרמב"ם כותב שאיסור גידול חזירים הוא גם כן מפני הנזק שהם גורמים. ונראה שהרמב"ם הבין את הסיפור שבגמרא כטעם מוסף על הטעם שהוא מביא.

רועה שעשה תשובה

מקור הדין בברייתא (פ.), בה נאמר שאם מישהו מצא עצמו עם הרבה חזירים, כלבים או בהמה דקה, בין אם נפלו לו בהיתר (ירושת גר), ובין באיסור (רועה בהמה דקה שעשה תשובה), לא הכריחו אותו להיפטר מכולם בבת אחת, כי אז יצטרך למוכרן בזול ולהפסיד, אלא יכול למכור מעט מעט.